הכל התחיל אי שם בשנת 1998, אני הייתי סטודנטית בחופשת קיץ בין שנה א' ל ב' וחיפשתי עבודה.
רצה הגורל ובדיוק אז קמה חברת תקשורת חדשה בשוק – פרטנר, שחיפשה עובדים.
התקבלתי להיות פקידת קבלה ! אבל עם תנאים! משכורת יפה, ארוחות במסעדות, קרן השתלמות וביטוח מנהלים. מה רע?
כחלק מתפקידי, עזרתי לרכז פרויקט משמעותי בחברה -
בתפקיד הקטן הזה גיליתי יכולות שכנוע, סדר וארגון ואחריות.
בהמשך עברתי עוד כמה תפקידים, כאשר כל פעם קיבלתי עוד ועוד תחומי אחריות ומשימות.
במהלך הזמן הפכתי למהנדסת תהליכים בפועל, בלי שלמעשה למדתי את המקצוע, או קיבלתי הכשרה רשמית.
בשנת 2004 (כבר עברו 6 שנים, כן?) רציתי מאד לנהל! הגשתי מועמדות לתפקיד ניהולי ללא נסיון או הכשרה רלוונטיים, וקיבלו אותי לתפקיד!
בדיוק מה שרציתי.
או לפחות מה שחשבתי שרציתי.
די מהר הבנתי שאני פחות נהנית מהניהול, משעות העבודה הארוכות ומהלו"ז המלחיץ.
לאחר שנתיים ילדתי את אלון ובסיום חופשת הלידה התפטרתי ונשארתי איתו בבית.
כשהרגשתי שהוא מוכן להכנס למסגרת ושאני מוכנה לשחרר, התחלתי לחפש עבודה.
גיליתי לשמחתי שבדיוק מחפשים מישהו בתפקיד שלי במשרה חלקית בפרטנר!
(מוזמנים לקרא על החלק הזה בחיי בפוסט הזה )
חזרתי לפרטנר כפרילנסרית לעוד 7 שנים, דרך 2 חופשות לידה נוספות עד 2014 .
כבר בזמן חופשת הלידה התחילו לי תחושות לא טובות לגבי החזרה לעבודה.
אולי זה הילד השלישי, אולי תחילת משבר גיל ה- 40, אולי מיציתי?
אבל חזרתי לעבודה, כי יש לי אחריות והאמנתי שיהיה בסדר.
אבל לא היה בסדר.
התחילו לי כל מיני כאבים בגוף, קשיי נשימה, דפיקות לב, כאבים באגן.
עשיתי המון בדיקות והתחלתי ללכת לכל מיני רופאים ומטפלים, עד שהבנתי שאני פשוט לא במקום הנכון לי.
זה לא המקום, זו אני.
שלא הקשבתי לעצמי, שלא סמכתי על עצמי וחזרתי בכל זאת למה שלא התאים לי יותר.
ועזבתי.
לקח לי כמעט שנה כדי למצא את מי שאני עכשיו, פנינית, בת 40 , עם 3 ילדים, עם מחשבות ורגשות ורצונות ושאיפות.
לא רציתי לחזור לעשות מה שעשיתי.
זה כבר לא היה מושלם בשבילי, אפילו לא קרוב לזה.
בסופו של דבר, אחרי כמעט שנה, שוב הגעתי לתפקיד שלא היה לי בו נסיון, במשכורת גבוהה מכל מה שקיבלתי קודם, בתנאים וגמישות כמו שביקשתי !
במשך כמעט שנתיים עבדתי שם,
אבל כבר הבנתי שאני מחפשת לעשות משהו אחר.
לא עוד אותו דבר במקום אחר,
לא משהו דומה מאותו תחום,
משהו אחר בער בי.