בכל יום, מתחילת כיתה א',
אני מלווה את איתי לבית הספר.
בכל יום, אנחנו חונים בחניון,
הולכים יחד לשער,
שם אנחנו נפרדים בחיבוק ונשיקה
ואיתי רץ בשמחה לכיתה.
בתחילת השנה חשבתי להוריד אותו ב"חבק נשק וסע",
אבל הוא לא הסכים,
והאמת שגם אני לא ממש רציתי לשחרר
(בכל זאת, בן זקונים😊)
עד שבבוקר אחד שממש מיהרתי,
שאלתי אותו אם זה בסדר שהיום הוא ירד ב"חבק נשק" כדי שלא יאחר
והוא אמר כן!
איתי כל כך שמח,
עד שמרוב התרגשות הוא כמעט יצא מהאוטו בלי התיק שלו!
ואני?
לי היה קצת שמח וקצת עצוב.
קצת שמח שהוא כבר גדול ועצמאי
וקצת עצוב שהוא כבר גדול ועצמאי
(בכל זאת בן זקונים 😊)
ומוסר ההשכל –
כל עוד אנחנו לא נסמוך עליהם שהם מסוגלים,
הם לא יסמכו על עצמם שהם מסוגלים,
ובצורה חיובית –
כשאנחנו מאמינים בהם,
הם יאמינו בעצמם!
פנינית
מאמנת ליצירת איזון (וחופש) בחיים